אאודי A5 קופה

אאודי A5 מכונית הקופה האלגנטית החדשה של אודי. עד כמה היא ספורטיווית? עד כמה היא נחשקת?


מאת: יואב קווה, 13/03/2009
אאודי A5 קופה
אאודי A5 קופה
אאודי A5 קופה
אאודי A5 קופה
 
 

צילום: אוריאל כהן

כסף אף פעם לא הטריד אותי. גם לא כשבעלי הראשון עזב אותי – הוא היה תעשיין. וגם לא כשהשני התעופף – היה קברניט באל על. כסף, אני תמיד אומרת, זה משאב נפוץ וזמין. ותאמינו לי, אם רק תאמצו את הגישה הזאת לא תסבלו ממחסור.

מכוניות אני מאוד אוהבת. מכוניות, לא משאיות. דוחה אותי כל אופנת ה-4X4. אנשים חושבים שהם בדרך לתקיפה יבשתית באיראן. בשביל מה צריך כלי רכב גבוה, גדול וכבד כל כך? אני קוראת לג'יפים האלה "בהמות מעלות עשן". מי שנוהג בהן לא קורא ספרות יפה ואף פעם לא מבקר בתיאטרון או בבית האופרה. מכונית צריכה להיות כמו מכונית. מכונית צריכה לחתוך את הרוח וללטף את הכביש. מכונית צריכה להיות כמו האאודי A5 החדשה שלי. 

קיבלתי אותה רק לפני חודש וכבר נסעתי פעמיים לצפון ולדרום. אאודי A5 קופה כחולה כהה. איזה כיף לי. אני משייטת אתה על 140 ושומעת מוסיקה קלאסית. משטרה? אף שוטר לא יתעסק אתי ועם המחשוף שלי. גם אם יעצרו אותנו, תמיד יוותרו על הקנס.

המכונית שלי שקטה שקטה. לא שומעים את המנוע, לא שומעים את הכביש, לא שומעים את כל משאיות ה-4X4. זה רק אני והרקוויאם של מוצרט. הזמנתי את ה-A5 שלי עם חבילת פרימיום ומערכת צליל מתוצרת באנג אנד אולפסון, 12 רמקולים. המחיר? בהתחלה הם רצו מחיר מחירון, 465 אלף שקל, אבל אני והמחשוף שלי הורדנו אותם ל-410 אלף. ועוד קיבלנו במתנה איתוראן.

מגהצת את הקמטים של הכביש למצפה רמון

ל-A5 שלי יש צללית ארוכה. לדעתי זאת המכונית הכי אלגנטית בישראל. אני אוהבת להסתכל עליה. גם אנשים אוהבים להסתכל עליה. לי ולמחשוף אין בעיה עם זה. שיסתכלו כמה שהם רוצים. שייהנו. למה שרק אני אהנה? כמה חבל שהאנשים האלה לא יכולים לראות את הבפנים. ה-A5 שלי היא יצירה קלאסית גם בתוך תא הנוסעים. העור, הריפוד, התפרים, המשטחים. אפילו הרמקולים מרהיבים. ואני לא מדברת על האיכות היוצאת מן הכלל.

עכשיו אני רוצה לדבר על המנוע. בנזין, שש בוכנות, 3.2 ליטרים, 265 כ"ס. לאאודי שלי יש גם מערכת קוואטרו – שזה 4X4 אבל לא כמו של המשאיות שיש בחוץ. זה 4X4 אסתטי ששומר עלי ומבטיח לי נסיעה בטוחה ומהירה בכל מזג אוויר. אמרתי לכם שאני מבינה במכוניות.

אף על פי של-A5 שלי יש מבנה ספורטיווי, היא מכונית נוחה להפליא. את האספלט של רמת אביב היא הופכת לרצועות משי טהור. אפילו את הקמטים של הכביש למצפה רמון היא מצליחה לגהץ. מה לי ולמצפה רמון? הבן שלי גר שם. מה לעשות, נכנס לו ג'וק, הוא אוהב את המדבר. אוהב את המדבר אבל לא את האאודי שלי. אומר לי – אמא, זאת מכונית לזקנות. אמא, היא רק נראית ספורטיווית, היא לא באמת כזאת. אמא, בשביל מה לך קוואטרו, זה סתם בזבוז דלק. אמא, למה הם לא מביאים לישראל את גרסת הדיזל החסכונית. אמא, בואי למדבר.

אני מדביקה לו נשיקה על המצח ומלטפת לו את הראש. לא יעזור לו כלום. יכול להגיד מה שהוא רוצה. אני תמיד אוהב אותו. ואת האאודי שלי.

בדרך חזרה ממצפה רמון אני שמה לי קונצ'רטו לפסנתר ומתרווחת במושב. אני יודעת שבמושב האחורי אין כזה מקום בשפע, בטח לא לראש, אבל ממילא אני כמעט אף פעם לא לוקחת טרמפיסטים. מקום למזוודות דווקא יש, בלי עין הרע. תא מטען ארוך וגדול. אף פעם לא הצלחתי למלא אותו.

שעת אחר צהריים מאוחרת, המכונית שלי מתמלאת בצלילים נהדרים ומחליקה על הכביש – אל תתלהבו, מחליקה בצורה חלקה, לא מחליקה באובדן שליטה. אמרתי כבר שאני מבינה במכוניות.

בדרך אני קונה קצת גבינות עזים ויין בחווה ההיא של החבר של עומרי שרון. עוצרת פעם אחת לתדלק ולוקחת את הכל רגוע. החיים שלי יפים. החיים שלי עשירים. אני אוהבת את החיים שלי. ואת האאודי שלי.