אאודי Q7

אודי Q7, מעין משאית ספורט, דוהרת אל הבמה המרכזית ומוכיחה כמה היא מרשימה


מאת: יואב קווה, 26/08/2008
אאודי Q7
אאודי Q7
אאודי Q7
אאודי Q7
 
 

צילום: יצרן

כלל ברזל: אם מאחרים לנשף, צריך שהכניסה תהיה דרמטית. ב-מ-וו ומרצדס נכנסו לשם כבר בסוף שנות ה-90. פולקסווגן ב-2002, ואאודי עמדה בחוץ, במשך שנים, מופנמת ושקטה. אמנם היא ניסתה לשלוח פנימה, לארצות הברית, חיקוי אלגנטי, נמוך ודל רושם שנקרא "אולרוד", אבל זה לא עבד. רק בסוף שנת 2005 היא הוציאה לשוק את הדבר הכי גדול, מרשים ואולי גם וולגארי ודהרה פנימה אל הבמה המרכזית. וכל זה קורה רגע לפני שמכבים את האורות ומתפזרים הביתה.

 המתחרים, X5 של ב-מ-וו, ML של מרצדס, קאיין של פורשה, XC90 של וולבו וטוארג של פולקסווגן, לא איבדו את הכוח לרקוד – אלה מחירי הדלק שלא מפסיקים לטפס. בסופו של דבר, אפילו האמריקאים שצריכים SUV ענק כדי להסיע את הילדים לבית הספר יקנו כלים חסכוניים. אבל בינתיים כולם רוקדים – בעלי SUV, יצרני הרכב והשייחים הסעודים. רוקדים, מזיעים, שופכים כסף, גורפים כסף ומזהמים את העולם.

הכי מפחיד

Q7 נמתחת, מפגוש לפגוש, לאורך 508 ס"מ, שזה 33 ס"מ יותר מפולקסווגן טוארג שבפני עצמו הוא ממותה מכובדת, או 37 ס"מ יותר מטויוטה לנדקרוזר, בהמה מצויה. Q7 משוגרת לנשף האמריקאי ישירות מהמפעל בברטיסלאווה, סלובקיה. עלות העסקת הפועלים שם נמוכה יותר מאשר במערב גרמניה, גם ספקי המשנה זולים וחוץ מזה באותו מפעל מרכיבים גם את האחיות הכמעט תאומות, פורשה קאיין ופולקסווגן טוארג. השלוש יושבות על אותם מכלולים ואותה רצפה – זו של אאודי, כאמור, ארוכה יותר כדי להכיל עוד ספסל אחורי שמתאים לשני ילדים או לשני מבוגרים במצוקה. 

אלא שהכי גדול זה כנראה כבר לא מספיק. צריך גם הכי מפחיד. ולכן ל-Q7 יש חרטום של שוברת קרח ובמרכזו פעורה שבכת גריל עצומה, שאם היו משתמשים בה לצורכי מנגל אפשר היה להאכיל חצי בת-ים. הגריל הזה עושה עבודה טובה גם בכביש. כל הנהגים נסים מפניו ומפנים את הנתיב השמאלי. כשהכביש מתפנה אפשר לתת בגז, כלומר בסולר. 

Q7, שהועמדה לרשותנו למבחן דרכים, מצוידת במנוע דיזל, 3.0 ,V6 ליטרים. ולפני שתגידו "נקניקיות שמנות ומטוגנות" היא תאיץ ל-140 קמ"ש. הטנק הזה, אאודי סימן Q7, שוקל 2.3 טונות אבל מגיע בתוך פחות מ-10 שניות ל-100 קמ"ש ומשם כבר אצה הדרך ל-150 ו-200. 

אפשר לקרוא לה "משאית ספורט". משאית בגלל הגודל והרעש (כן, מנוע הדיזל הזה קצת נוהם) וספורט כי למרות המשקל, הגודל והגובה, התנהגות הכביש של Q7 סבירה בהחלט. היא משרה ביטחון ואפילו ההגה שלה לא מנותק ואוורירי כמו זה של טוארג. המחיר הוא נוחות נסיעה לא מושלמת. ל-Q7 מערכת מתלים נוקשה למדי, והמכונית, גם בכביש תל אביב-ירושלים, גם ב-120 קמ"ש, פה ושם קופצת וחובטת. מי שרגיל לנוחות של מכונית יוקרה מודרנית, כולל למשל אאודי A6, עלול להתאכזב (אם כי אחרי שבוע הוא ישכח את זה ויתמכר לשיכרון הכוח של Q7).                       

וחוץ מזה, אפשר להזמין את המכונית עם מתלי אוויר, שמגהצים את הכביש וגם מספקים מרווח גחון משתנה למשימות שטח או טיסת כביש מהירה במיוחד. ובאמת, אחרי שאין כבר את מי להפחיד בכביש יורדים לשטח. קשה להאמין, אבל הדבר הזה נוסע גם בשטח. אמנם מהלך המתלים קצרצר, אמנם הוא מניף גלגלים בכל הזדמנות, אבל בקרת המשיכה האלקטרונית בולמת את הגלגלים הסוררים, ולא נתקעים.

Q7 מוצלחת פחות מטוארג בשטח (בגלל הבטן הארוכה וגם בגלל העדר הילוכי כוח), אבל בהחלט אפשר לטייל בחברתה וגם לצוד כמה חזירי בר עסיסיים. את החזירים אפשר לזרוק לבאגאז'. אבל לפני שזורקים אותם לשם, כדאי לוודא שאין באוטו ילדים קטנים, שעלולים לתפוס את המושבים האחוריים – מוכרחים לקפל אותם כדי לקבל משטח העמסה ראוי. 

לסיכום, Q7 היא ג'יפ האמר לאינטליגנטים. Q7 מקדימה את האמר בכמה שנות אור מבחינת התחכום ההנדסי, ולא רק בגלל מערכת הרדאר שמתריעה על מכשולים בשטחים מתים מבחינת מראות הצד, ולא רק בגלל המצלמה והמסך לתמרון לאחור, ולא רק בגלל גימור הפנים המופתי. Q7 היא כלי רכב מרשים. היינו רוצים לכתוב "מכונית מרשימה", אבל קשה לקרוא למפלצת כזאת "מכונית".