מיצובישי פאג'רו מבחן דרכים


מאת: יואב קווה, 21/03/2013

צלום: דודו בכר

מיצובישי פאג'רו צילום צד

אבא שלי רצה שאהיה קצין קרבי. אולי משום שהוא בעצמו היה ג׳ובניק. קראו לזה אז – כף־למד, קיצור של כושר לקוי. הכף־למד הזה רבץ על אבא שלי כקללה ואני הייתי זה שאמור היה להסירה. חצי שנה לפני הגיוס התחלתי להתאמן בריצה. חמישה ק”מ פלוס שעה־שעתיים באופניים. הייתי בכושר טוב אבל אף זימון לאף סיירת לא הגיע. אולי משום שהייתי משקפופר, אולי משום שהזעתי בכפות הידיים. רק לקורס חובלים רצו אותי. מה לירושלמי ולקורס חובלים, שאלה אותי הפסיכולוגית במבדקים. עניתי לה שאני הולך מדי פעם לבריכה. קיבלו אותי, זאת אומרת לגיבוש.

אלונקות, שקי חול ויציקת ברזל בצורת עוזי שסחבנו על הכתף עם חבל דק שמשפשף את העור. הגיבוש לקורס חובלים היה קריעה. היו גם משימות והרצאות ותרגילי מנהיגות. לא עברתי את הגיבוש. חטפתי דלקת חריפה בגיד אכילס ולא יכולתי לרוץ יותר מעשרה מטרים. הפרופיל שלי הוצנח ל-72 ודחו לי הגיוס. אבא שלי היה מאוכזב אבל לא אמר כלום. בסוף התגייסתי ליחידת קשר שמחפשת מחבלים בעזרת מכ״מים. שירתי בגבול לבנון ובבקעה. לא הייתי חי״רניק ולא קצין, אף שבמילואים התגלגלתי ליחידה נחשבת עם ג׳יפים, נהיגות לילה בלי אורות ותרגילי הסוואה.

אני רוצה לדבר עכשיו על קציני השדה הבכירים של צה״ל. שמעתי שיש להם חיים טובים, שמעתי שהם מגיעים לצפות בתרגילי אש, מסתכלים על שדה הקרב דרך המשקפת או הפלזמה וכל הזמן טוחנים כריכונים שהחיילות הכי שוות מביאות להם על מגשים קטנים. אבל הכי טוב זה המיצובישי פאג׳רו הצמוד שלהם. פאג׳רו חאקי עם אנטנות מתנפנפות, שאפשר לדהור בו לכל מקום בכביש ובשטח. אני מת לפאג׳רו חאקי כזה, מוכן אפילו לוותר על הכריכונים והחיילות.

פניתי ליבואן מיצובישי. אמרו לי שאין להם בצבע חאקי אבל אפשר לסדר לי ברונזה, שזה די דומה, במיוחד אחרי שתיים־שלוש נסיעות בוץ. העמסתי על הפאג׳רו ציוד חילוץ, ערכת קפה, דובון ישן שנשאר לי מהמילואים ויצאתי לרמת הגולן בימים הכי סוערים של החורף. אלוהים אוהב אותי – גם מינוי זמני לקצין חי”ר בכיר וגם שלג.

כביש 6, כביש 70, כביש 77, צומת גולני. הפאג׳רו שלי טס על האספלט. זו מכונית ספורט בצורת ג׳יפ. הדגם החדש, דיזל 200 כ"ס, גם די שקט. אני מתקרב לחמת גדר, מחפש דרך קיצור בשטח, משלב את הידית הימנית למצב שטח – הילוך כוח–low. מעביר ל-low בעמידה, בלי לזוז, כמו שכתוב בספר. אבל הנורה על הדשבורד לא מפסיקה להבהב. מנסה להוציא מ-low. הידית זזה אבל הרכב תקוע ב-low. מנסה לדומם מנוע, להניע מחדש, לקלל, כלום לא עוזר.

מיצובישי פאג'רו צילום מאחור

מתקשר לחפ״ק של היבואן. שולחים אותי למוסך בעפולה. טס לעפולה. טס באופן יחסי. כשהרכב בהילוכי כוח הוא מגיע מקסימום ל-80 קמ"ש, צריכת הדלק קופצת לאחד לחמש ובקרת היציבות מנותקת. לא נורא, יש לי רק עוד איזה 70 קילומטרים ואני שם.

דראושה מקבל את פני בחיוך ולחיצת יד. הוא המומחה לדיאגנוסטיקה של מוסך מיצובישי־יונדאי בעפולה. דראושה מחבר מחשב נייד לאוטו ומתחיל לתת לאוטו הוראות דרך המחשב. האוטו עקשן. בעל הבית, עופר, מזמין אותי בינתיים לתה ירוק אצלו במשרד. אנחנו שותים תה ובינתיים דראושה מעלה את הפאג'רו שלי על הליפט. האם הוא התייאש מהמחשב ועבר להשתמש במפתח פתוח 16 מילימטר או, חלילה, פטיש? לא יודע. אני ועופר גומרים את התה ויורדים למטה. דראושה מבשר לי שהפאג'רו כבר לא תקוע ב-low אבל אם אני אכניס אותו עוד פעם לאותו מצב, הוא ייתקע שוב, כי הלך לו היוניט.

שום דבר לא יעצור אותי מחלומות השלג והקצונה הבכירה, גם לא היוניט. למחרת אני חוזר בדהרה לרמת הגולן. יש הרבה שלג מסביב וכמה פרות שמחפשות עשב. רמת הגולן זה חוץ לארץ, ועכשיו במיוחד. אני מתחיל עם השביל האדום ליד הר אודם. הפאג'רו – צמיגי כביש, בלי low, בלי נעילת דיפרנציאל, מסרב לטפס. אני נסוג לאחור, לא מבין את הרמז, ממשיך הלאה בכביש ונכנס עוד פעם לשלג באזור בריכת רם. אגב, מקום יפה מאוד. אני מקיף את האגם, יש דרך שמטפסת החוצה. היא תלולה מאוד ואני אפילו לא מנסה לעלות אותה. יש לי פאג'רו כף־למד. האם זה הגורל שלי?

אני נכנס לדרך אחרת, שמטפסת דרך יער אודם לכיוון המושב. דרך קלה. הפאג'רו נוסע יפה אבל אני נתקל בשיירה של 12 ג'יפים שזוחלים שני קמ"ש אחד בתחת של השני. אני מנסה להתחמק מהם, שובר ימינה, מגיע לדרך צדדית. השלג כאן עמוק, השעה שלוש, הג'יפ שלי כף־למד. זה סיכון גדול מדי, אני מחליט לפרסס ולחזור לדרך הראשית. אני מסתובב על המקום, מתמרן קדימה ואחורה ונתקע. הגלגלים מסתובבים אבל לא אוחזים בשלג, שכבר התקשה. אני יוצא מהרכב. אין אף חיילת חטובה בסביבה וגם לא כריכונים. תמיד אני אומר לאחרים שאסור לצאת עם ג'יפ בודד לשטח, בטח לא עם ג'יפ תקול, ועכשיו אני בדיוק במצב הזה ועוד מעט יירד החושך ואני אקפא למוות או משהו כזה.

פתאום אני נזכר בצ'ימידן שלי מהסדיר. הוא יושב כאן מאחורי בבגאז'. לא עם תחתונים וגרביים מסריחים כמו פעם אלא עם רצועות גרירה, שאקלים, קומפרסור. למי אני אחבר את הרצועה, לקרח? כנראה בכל זאת אקפא הלילה למוות. לא נורא, היו לי חיים מענייינים ויש לי שלושה ילדים מקסימים וגרושה שהיא מעצבת פנים מוכשרת. אני ממשיך לפשפש בצ'ימידן הצבאי הישן ונתקל באת החפירה המתקפל. יש לי אותו כבר שנים. אני מוציא אותו, מיישר את הכף, נועל אותה, מתחיל לחפור שלג. אני חופר במהירות, כפות הידיים שלי קופאות, שאר הגוף מתחמם. אני עובד בלחץ, לא חושב על הגב, חושב על הלילה שעוד מעט יורד. אני מפנה כמויות של שלג ומגיע לבוץ. הבוץ זה סימן טוב. אני מוציא את השפאלות שאילתרתי מארגזי ירקות, דוחף אותן מאחורי הצמיגים האחוריים, מהדק בעזרת מכות של האת, נכנס לאוטו, מניע. הידיים שלי קפואות, הגוף מזיע. אני משלב לרוורס.

בצה"ל מלמדים שמה שלא הולך בכוח, הולך בעוד יותר כוח. אז אני לוחץ על הדוושה הימנית בשיא העדינות. מינימום גז. הפאג'רו שלי מתחיל לזוז, דורך על הפלסטיקים, נחלץ. אני יוצא מהאוטו, שולף את הפלסטיקים בעזרת את החפירה. זה לתקיעה הבאה, אם תהיה כזאת, אף שיש לי הרגשה שאת הלילה הזה אני אעבור בשלום. אבא שלי בטח גאה בי.