ג’יפ רנגלר אנלימיטד מבחן דרכים

הדרך בוצית, הג’יפ מחליק מדי פעם הצדה. אני מנסה להסתכל לתוך החושך. נ’ שקטה, ידיים משולבות. היא סומכת עלי. אני סומך על הרנגלר־UNLIMITED


מאת: יואב קווה, 09/01/2016

אני עכשיו עם נ’. הדרך בוצית, לאורך שדה, כנראה חיטה. הראייה שלי גרועה בלילה. אני נוסע מזרחה או ככה נדמה לי. נ’ שקטה, ידיים משולבות. אני מנסה להסתכל לתוך החושך, מדי פעם נתקף במתח והכתפיים שלי עולות. אולי נלך לאיבוד וניתקע בבוץ.

כמו בובות על חוט הכתפיים שלי עולות לעבר תקרת הג’יפ. אני מחזיר אותן למקום ונרגע. הן עולות שוב. אני מחזיר. אנחנו מתקדמים. מפגש שבילים, צומת טי, איזה חושך. אני בוחר בימנית. נ’ שקטה. נראה לי שהיא סומכת עלי.

אם סומכים עלי אני לא מאבד את הדרך. אם אני לא מאבד את הדרך סומכים עלי. אני לא יודע מה בא קודם. אני יודע שעם פ’ כל הזמן איבדתי את הדרך.

אני מחזיר את הכתפיים למקום.

ג’יפ רנגלר UNLIMITED חדש. 265 אלף שקל. קיבלתי אותו מפיני, ליומיים. צבע כתום זוהר, קצת מלוכלך. פיני אמר שזה בסדר כי בטח אלכלך אותו עוד יותר. העמסתי רצועות גרירה, שאקלים, שפאלות, קומפרסור, את חפירה, משטח עץ, ערכת קפה, בלון גז ספייר, ערכה לתיקון פנצ’רים, שישיית מים, כמה קופסאות טונה. נסעתי לנ’. היא העמיסה תיק גב ירוק. התחלנו לנסוע. כביש 20, כביש 2, כביש 65. ג’יפ רנגלר רע מאוד בכביש. רע מאוד בכביש זה סימן מצוין. ג׳יפ רע בכביש הוא ג’יפ טוב בשטח.

אני על מאה. ג’יפ רנגלר כתום זוהר מתנדנד על המתלים. ההיגוי שלו מעורפל. נדמה לי שההגה שלו מחובר לגלגלים באמצעות חתיכה רטובה של חבל.

המושב רחב מדי ומצופה ציפוי טפשי של עור. תנוחת הישיבה גרועה ואין לי איפה להניח את כף רגל שמאל. וחוץ מזה, השמשה הקדמית צרה, שטוחה וכמעט אפקית. עכשיו היא כבר מלאה בגוויות של ברחשים.

זה טוב שהמנוע חדיש יחסית – 3.6 ליטרים בנזין ונוהם. אין לי הרבה מה לעשות עם הכוח הזה כרגע. התנועה צפופה, זיגזגים לא באים בחשבון. נ’ לידי ולא אכפת לי לנסוע לאט.

נ’ רוצה מסטיקים של עלמה. אנחנו עוצרים, קונים חפיסה צהובה וממשיכים. היא אומרת שהמסטיקים של פעם החזיקו יותר זמן את הטעם. אני מאמין לה.

אני עוקף את עפולה, גולש למרגלות הר תבור, פונה ימינה בצומת גזית ונכנס לתחנת הדלק (שישה קילומטרים לליטר). הלאה מזרחה ושמאלה לכיוון כפר קיש ואז ימינה בגשרון. אדמה חומה. סוף הכביש, תחילת השטח. נדמה לי שהרנגלר נושם לרווחה. אנחנו חוצים את נחל תבור בדהרה. השנה יש מלא מים. עכשיו ארבע. הכל ירוק מסביב.

שכחתי את המפה בבית ואני מנווט לפי הזיכרון. אני לא מפספס אף פנייה. נ’ סומכת עלי. אנחנו מגיעים למעיין, שנובע בתוך שוקת. המים צלולים לחלוטין, ממלא את הקומקום השטוח ומרתיח. בצד מונחת גולגולת של פרה ומאחור עומדת תחנת שאיבה. “אריה יסדר” כתוב עליה. הקפה מחורבן. אנחנו מתנשקים.

הפלסטיקה מתפרקת במגע ראשון, הדלתות לא נסגרות טוב, וכמו כל מכונית אמריקאית היא לא מפסיקה לצפצף. צפצוף כשאני שוכח לכבות את האורות, צפצוף כשאני לא חוגר, צפצוף כשהדלת לא נטרקה והכל אותו צפצוף מעצבן בדיוק. זאת אחת המכוניות המעצבנות ביותר שנהגתי בהן בשנים האחרונות.

אם אתם לא מטיילים בשטח, בחיים אל תקנו ג’יפ. מטיילים בשטח אני מתכוון לפחות פעם בחודש, חוץ מיולי-אוגוסט. אומרים שההגדרה של ג’יפ אמיתי זה רכב שאפשר לשטוף מבחוץ ומבפנים באותו צינור. צריך רק להעמיד אותו בשיפוע ולוודא שהחורים ברצפה לא סתומים.

ג’יפ של חברת ג’יפ. זה הדבר האמיתי. יש לו אופי שאין לשום רכב אחר.

הדרך בוצית. הג’יפ מחליק מדי פעם הצדה. הוא נעול עכשיו בצמיגים המקוריים. זה הדבר הראשון שהייתי מחליף. הייתי שם לו MT עצבניים. והייתי מגביה אותו ב-2.5 אינץ’ לפחות. עכשיו הוא נמוך מדי, בטח בגרסת ה-UNLIMITED עם בסיס הגלגלים הארוך.

כמעט חושך והצבע הכתום הזוהר של הג׳יפ מתחיל להיעלם.

הכרתי את נ’ במקרה. מישהו הכיר בינינו. בפעם השלישית הלכנו לים, ראינו להקה של פיתות נסחפת לכיוון החוף. חלק מהפיתות טבעו, חלק הגיעו לחוף, קרועות וסחוטות. אף ציפור לא התעניינה בהן.

אנחנו מגיעים למאגר ופונים ימינה. אני יודע עכשיו שהכל בסדר. מקיפים את המאגר מימין ומתחברים לכביש. עוברת לי בגוף התחושה הזאת של המעבר הפתאומי מהשטח לכביש, מהקפיצות לחלקות. אני רוצה לחזור לשטח. בטח נעשה את זה מחר.

הכביש יורד לחמדיה, פיתולים, פיתולים. לג׳יפ יש קוטר סיבוב של מוביל טנקים והאף שלו נכנס כל פעם לנתיב הנגדי. אני נוהג עם יד אחת. השנייה אצל נ’.

כביש 90 צפון. יש באוויר את הריח הזה של תחילת הקיץ. אני יודע שאסור לנהוג מהר בג׳יפים. אני לא מתאפק, מחזיק את ההגה שתי ידיים ברבע לשלוש, אצבעות רפויות, מבט למרחק.

חותך את הסיבובים בצמיגים חורקים. הכתפיים עולות. נ’ שקטה. עוד מעט מגיעים.